לפתוח דף ישן / מאת דקלה לוי
איכשהו סוף השנה מתאפיין תמיד בהשתלטות המונית של דפים. המוני דפים עם שורות מילים צפופות שנכתבו ונמסרו במהלך השנה על ידי תלמידים. את התלמידים עצמם כבר קשה לפגוש, חלקם סיימו את כל בחינות הבגרות שלהם וספק אם זוכרים עדיין איך קראו למורה שלימדה אותם בימים הרחוקים ההם שלפני פסח. חלקם עסוקים בכל הבגרויות שעוד יבואו, בהזדמנויות נדירות אזכה לחלוף על פניהם במסדרון ולראות אותם ממלמלים חומר לבחינה הבאה- יוני המוזר. וכך אני נשארת לבדי עם חדר מתפקע מדפים.
בין כל אותן שורות צפופות הכתובות בכתב יד מסתתרות כל השעות בהן ישבנו יחד בין כתלי הכיתה. תלמיד ממוצע, ספק אם יזכור דבר וחצי דבר ממה שכתב, אבל אני יושבת מול הדפים, ונוברת בהם, וקוראת שוב את המילים שנכתבו. ומתוך המילים עולים שוב לנגד עיניי המסקנות, הוויכוחים, הפלפולים , הדיונים, הפטפוטים- קטעי זיכרונות שבין חומר לחומר.
הנה הדף שבו ביקשתי מהם לבחור מילה אחת אהובה, ליד כל שם מתנוססת אחת כזו: שלולית, חולדות, דורבן, קלאץ', שבלול, דפיברילטור, אצטרובל, פסיכוזה- כולן מופיעות.
וליד אחד השמות מופיעה השורה: לחזור אליה בהמשך, הלכה להביא כסא. כנראה שמעולם לא חזרתי אליה.
והנה הדף שבו ביקשתי מהם באחד השיעורים לכתוב למה הם מתגעגעים:
אני מתגעגע לא להתגעגע לחדר כושר,
לחברים שלי מהקפסולה השנייה,
לחיבוק מאדם יקר לי,
שלוש שורות שהחזירו אותי לימי הקורונה הרחוקים.
והנה דף עם רשימת תלמידים שלגביהם עליי לשוחח עם המחנכת, שמם שמור במערכת.
ועוד אחד שבו תלמידה כתבה לצל שלה:
אל תתפוצץ עקב השתיקה הכואבת שבליבך. היא ממתינה שתפתח את קופסת הדיבור ותחשוף את סיפורך, הגיע הזמן להתחיל...
ופתק קטן שעליו נכתב: אני מאשר ל____, ו_______ להשתחרר מוקדם יותר מן השיעור.
זה הדף האהוב עליהם...
תילי תילים של מילים נשכחות שחבויות בתוך הדפים האלו ומספרים את סיפורה של שנה. אינני יודעת מה יישאר לתלמידים מכל אותם תווי האותיות שכתבו- אני מקווה שמשהו ייזכר. משפט שנאמר בשיעור, דיון שהסעיר את הרוחות – או לפחות משהו שהשאיר משהו.
ובינתיים, אני נשארת לי עם ערמות הדפים, שוחה בכל המילים שהפכו כבר למעין סיפור.
