ההישרדות אחרי הזום / מאת יקטרינה סקצ'קובה (יא2)

כל מי שמסיים י"א זוכר ששנה שעברה החיים שלנו היו שונים לגמרי. בכתבה הזו אני לא מעוניינת לגעת בבתי ספר אחרים ולקחת אותם בחשבון, אלא לדבר אך ורק על בית הספר שלנו.

אנחנו לא באשליה ממוחשבת - הדבר הראשון שמיד מושך את תשומת הלב, למידה פרונטלית היא לא אשליה ממוחשבת, אין כפתור מיוט או אפשרות לכבות את המצלמה, כעת כולם יכולים לשמוע ולראות אותך, אז אפשר להגיד שגן עדן לאינטרוברטים נסגר רשמית.

ברוכים הבאים לארקטיקה - רק בלמידה פרונטלית מתחילים להבין שלומדים בכיתה עם דובי קוטב. הם מדליקים את המזגן על המעלות הכי נמוכות ויושבים מתחתיו שעות בחולצה קצרה, ועדיין מצליחים להתבכיין ש"עדיין חם לי", בזמן שאתה כבר יושב עם כוויות קור. החלק הכי כואב בסיפור הזה הוא שאם תנסה לכבות את המזגן, הם ייצאו למלחמה נגדך.

כל מי שקורא זאת ומרגיש כי הכתוב מעלה רלוונטי לו, אני מציעה לפתוח קרן תרומות לאיסוף כסף לכרטיס לסיביר עבורו, שם מקומו.

מקרר הוא דוגמה לכך שהמראה הפנימי יותר חשוב מהחיצוני – כולנו למדנו בזום וכולנו יודעים שהאוכל תמיד נגיש וזמין (במקרה ויש אוכל בבית כמובן), גם אם לא, תמיד אפשר להזמין משלוח. האמת הקשה היא שאוכל נגיש בבית ספר שווה ללקום 20 דקות לפני המתוכנן בשביל להכין ארוחת בוקר, לסדר אותה בקופסה ועוד איכשהו להכניס לתוך התיק כי הקופסה גדולה ותופסת הרבה מקום.

כן, אפשר לקנות בקיוסק הבית ספרי, אבל עדיף לא לסמוך על זה כי הוא לא תמיד פתוח והמחירים שם זהים לסופר פארם, אז יש סיכוי גבוה להישאר בלי כסף בסופו של דבר.

אני והמיטה הפכנו לאחד – לכולם בכיתה היה אחד כזה שלא יצא מהמיטה בזמן שיעור בזום, או אולי אתם הייתם האחד הזה. אבל נחזור למציאות, בית הספר הוא מחוץ לבית, הוא רחוק, אז כדי להגיע לשם, צריך לצאת מהמיטה, וללכת די רחוק כי בית הספר הוא לא תמיד מעבר לכביש.

ועדיין, כאשר חוזרים הביתה, חוזרים למיטה מיד, בלי לחשוב אפילו.

ספידי מקווין – אם כבר התחלנו, 5 דקות זה לא מספיק כדי להגיע לבית הספר! הרי כולם קמו 5 -15  דקות לפני השיעור בזום (אם לא, מה אתם סוציופטים?), אבל זה לא עובד בלימודים שמצריכים הגעה לבית הספר. את שעת השעון המעורר לבית הספר קובעים על פי קריטריונים שונים כגון: כמה זמן לוקח להתלבש, לשתות קפה, כמה זמן אתם יושבים בארון ובוחרים מה ללבוש, מסדרים שיער, מתאפרים, וכמובן כמה זמן לוקח להגיע לבית ספר.

אומנות היא בסטייל – תלבושת היא סוג אומנות נפרד, יותר מורכב מזה יכול להיות רק ההגיון של המורים שבודקים תלבושת. נניח ואתם בי"א, לובשים הודי עם תמונה על הגב. מיד שולחים אתכם לרכזת, בלי לחשוב אפילו, לפעמים זה יכול להגיע עד להורדת ציון התנהגות.

אבל בהפסקה מתגלה שבבית הספר איכשהו יש תלמידים מיוחדים שנראים כאילו ירדו מעטיפת האלבום החדש של Gorillaz שאיכשהו הצליחו להיכנס לבית ספר ואיכשהו לא לקבל ב' בהתנהגות.

החיים לא הוגנים, אבל למה עד כדי כך? זה היתרון של זום, כי לאף אחד לא אכפת מה אתם לובשים, מספיק שלא ערומים, רק על זה תודה.

זום זה רק עטיפה – דיסקורד – הנה איפה היה כל העניין. אף פעם עבודת צוות לא הייתה כל כך יעילה כמו בתקופת זום. מאחורי כל שיעור עמדה רשת שיחות רבות בהן כל מילה של מורה נותחה על ידי חבורה של משתתפים בשיחה. אתם תמיד יודעים שהמורה שואל אתכם, תמיד יש מי שיודע בוודאות ש"אין לכם אינטרנט" או מי שימסור למורה שאתם בשירותים.

כל הסיפור היפה הזה נהרס בלימודים פרונטליים. על פי חוק הדרווניזם, רק החזק שורד.

" קופים, ביחד, כוח" {ציטוט מסרט כוכב הקופים} – שיפור עבודת צוות בתקופת זום. נגעתי בזה בקטע הקודם, ארחיב עוד על זה פה. כמובן שכל תרגיל שניתן בכיתה היה נפתר על ידי כולם בשביל מישהו אחד שעונה למורה. היה אפשר לא לדעת את התשובה לשאלה, ישלחו לך אותה בוואצאפ או בדיסקורד, אפשר לא לעקוב אחרי המורה כי תמיד יש מישהו שיכתוב לך באיזה עמוד אנחנו.

יחד עם לימודים פרונטליים חוזרים חוקי ההישרדות והדרוויניזם.

עבודת צוות גרסה 2.0 – אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה שאני חוזרת לזה, רק רציתי להזכיר שבמבחן גם כולם היו ביחד. במצלמה לא תמיד רואים את תזוזות השפתיים ולכן היה די קל להסתיר את קסם הדיסקורד במבחנים בזום.

קסם הדיסקורד לא עובד במבחנים פרונטליים, קשה להסתיר מחשב עם מיקרופון.

IKEA? – לכולם בבית יש את הכיסאות של DXRacer  או Cuogar Armor , נכון? טוב, זה קצת הגזמה, לפחות כיסא נוח מאיקאה עם גב ומשענות ידיים. עצוב שלבית הספר יש תקציב לבנות לנו לובי כמו בבית מלון אבל אין תקציב לקנות כיסאות נורמליים. יחד עם חזרה ללימודים פרונטליים חוזרים הכאבים בגב.

רעידת שולחן – מי החכם שעושה חורים בשולחנות? מה ההגיון של האדם? הם הורסים לי את שעות השינה - אני אהרוס להם שולחן? מי מצייר על זה? מי מדביק על זה מסטיקים? (באמת שדיי, זה מגעיל) ועוד דבר מעניין, למה השולחן רועד? או שהרצפה לא ישרה או שרגלי השולחן לא באותו אורך, אבל גם זה וגם זה לא נשמע הגיוני, מיסטיקה... אין תשובה מדויקת לזה.

פיתוח זיכרון שמיעתי – מה עושים בזום כשהשיעור משעמם? מכבים מצלמה ומתעסקים בטלפון. מה עושים בלמידה פרונטלית כשהשיעור משעמם? כלום. ממשיכים לשבת זקוף ולהעמיד פנים חכמות מול המורה. בסופו של דבר אם הזיכרון השמיעתי שלכם יותר מפותח משל דג, משהו אמור להישאר שם אחרי השיעור.

לא לדעת כלום זה בושה – כאשר לא רצינו לענות בזום, יכולנו להעמיד פנים כאילו החיבור שלנו לא רציף ואנו לא שומעים את המורה. או בכלל לכבות מצלמה ולשתוק בתקווה שהמורה יעזוב אותנו מתישהו. כמו שאומרים – נתעלם וזה יעלם. רק שהשיטה לא יעילה בלמידה הפרונטלית כי אין לכם לאן לברוח כשהמורה פונה עם שאלה.

לא כולם פה מתכנתים – תדמיינו לכם מצב ששיעור פרונטלי מתבטל כי המורה לא יודע איך שולחים קישור, מורידים מיוט או מאשרים תלמידים לכיתה. אל תדמיינו, זה לא יקרה.

איזו קפסולה תבחר? אדומה או כחולה?– מה זו השטות הזאת בכלל? הם המציאו קפסולות בשביל לא לערבב בין כיתות ובשביל שכל הכיתה לא תיפגש בבת אחת, אבל עשו רווח של 10 דקות בין מפגשים של קפסולות שונות. כמובן שנפגשנו, מה חשבתם?

או אחד או כולם -  אולי זה היה רק בכיתה שלי, אבל בתחילת תקופת הזום ביקשו מאיתנו לכתוב להם את רשימת החברים הקרובים שלנו בשביל לסדר קפסולות לפי חברויות בכיתה. לא יודעת מה הלך לא לפי התכנון, כנראה שפשוט העצלנות ניצחה, אבל הם פשוט חילקו אותנו לפי רשימת השמות. היה לי דווקא מזל שאני שייכת לקפסולה שקטה ורגועה. אולי זה סעיף שניתן להוסיף ליתרונות של למידה בזום.

אוטובוס הוא כמעט לימוזינה, פשוט עניה יותר – לא את כולם ההורים אוהבים מספיק בשביל להסיע לבית הספר כל בוקר. וגם בגיל 16 -17 כבר אפשר לא לשבת על צוואר ההורים ולעשות קצת מאמץ להגעה לבית הספר, ולהגיע עצמאית. העצמאות היא אוטובוס, שהוא עצמאות בעייתית קצת כי לוקח זמן עד שהוא מגיע לתחנה, עד שהוא מגיע לבית ספר וגם קמים מוקדם יותר בשביל להספיק לאוטובוס.

בעלי מכוניות, זה לא עושה אתכם מגניבים יותר, אם יש פקקים, כולם תקועים. כולנו חלשים יותר מכוח הרמזור ומשני נתיבים ברוטשילד, רק כוחה של הלמידה בזום יכול לנצח את הפקקים.

What u gonna do about it – nothing  - שעת חלון בלימודי זום זאת שעה שאתם שוכחים שבית הספר קיים ונשארים עם עצמכם בשביל עצמכם. שעת חלון בלימודים פרונטליים זאת שעה של זמן שהולך לפח, בזבוז כוח נפשי שלא משתלם.

Catfish - מאוד מוזר לדבר על זה, אבל כמו שלא כל ההייטרים בחיים אמיצים כמו באינטרנט, אז גם ההתנהגות של רוב המורים וחברי כיתה שונה מבזום. לגבי חברי הכיתה מובן – כשיש צורך לריב בחיים ולא באינטרנט, התעוזה ובטחון עצמי שלהם פתאום נעלמים. העניין שונה עם המורים, בחיים הם הופכים להיות שונים ממה שהתרגלנו לראות אותם בזום. לצערי, לרוב זה לא לצד הטוב.

לטייל? – בלימודים פרונטליים יש טיולים! ולא רעים יש לציין, אכסנייה ברמת הגולן עם בתים פרטיים זה מאוד מאוד לא רע. רק המלצה אישית – אל תתנו להם להזיז לכם את הטיול השנתי מאמצע שנה לסוף שנה, זה יכול להסתיים בכך שלא תקבלו טיול בכלל. רק אומרת.

לסיום אגיד שאחרי כמעט שנתיים של לימודים בזום, כל העולם כבר התרגל לאורח חיים כזה וכבר לא מפחדים לחזור לשיטת עבודה דיגיטלית. כמובן שגם לזום וגם ללימודים הפרונטליים יש יתרונות וחסרונות משלהם, אך עדיין יש צורך ללמוד להסתדר עם שתי השיטות, כי בתקופה שלנו שתיהן שימושיות ושתיהן חלק מחיינו.