השינוי במערכות היחסים בין ההורים לילדיהם בגיל ההתבגרות גדול ומורכב. מצד אחד ההורים הם הגורם היציב והמוכר בחיי ילדיהם בתקופה מבלבלת זו, והם שדואגים לשלומם הגופני והנפשי של ילדיהם, עוזרים להם להתמודד עם המערבולת הרגשית האופיינית לגיל ועם דרישות המציאות ההולכות וגדלות ומשמשים מודל חשוב לחיים בוגרים, הן על דרך החיוב והן על דרך השלילה.
ומנגד, ההורים הם בני דור קודם, בעל ניסיון וערכים שונים משל ילדיהם. הדאגה וההתערבות שלהם, שבילדות התקבלו בחיוב, עלולות להעיק על המתבגרים המנסים בשלב זה בחייהם להגדיר את זהותם העצמאית והעכשווית ולפיכך לעשות יותר ויותר דברים בדרכם. כל החוקים והמגבלות, ההתעניינות והשאלות, נתפסים אצל בני נוער רבים כהוכחה לכך שהוריהם אינם מבינים אותם או אינם מכבדים אותם או שהם עדיין רואים בהם ילדים קטנים וחסרי אונים, שאינם מסוגלים לקבל החלטות עצמאיות או להתמודד עם החיים בכוחות עצמם.
הקשר בין רוב המתבגרים להוריהם הוא קשר מורכב, המאופיין בעליות וירידות, התרחקות והתקרבות. יש בני נוער שמצליחים להישאר קרובים יחסית להוריהם במהלך גיל ההתבגרות, ויש כאלה שיחסיהם עם הוריהם מרוחקים יותר או מתוחים יותר. כל אלה הן תופעות נורמליות, גם אם לא תמיד קל להתמודד איתן, אבל יש כמה מצבים ביחסים עם ההורים שהם מזיקים מאוד וחשוב לא להגיע אליהם, לדוגמה נתק.
על פי סקר שערכתי במסגרת תקשורת מעשית, נמצא כי 90.9% מבני הנוער, מרגישים כי המעבר מילדות לבגרות השפיע על מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, וכי מערכת היחסים שלהם עם הוריהם משפיעה על התנהגותם. לעומת זאת, 81.8% טוענים כי יש גורמים נוספים, שלא קשורים אליהם, שמשפיעים על מערכת יחסים זאת.
עצות לשיפור היחסים עם הוריכם:
לסיכום, ללא הידברות, כבוד הדדי וגמישות משני הצדדים, יהיה קשה לכל המעורבים לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. אין כללים ופתרונות שמתאימים באותה מידה לכל המשפחות, אך בכולן נחוצים רצון טוב וסבלנות כדי להגיע להסכמה ולהבנה.